צלם נוף.
הפער בין איך שמקום מרגיש לבין מה שתמונה יכולה להכיל.
בפעם הראשונה שעמדתי מול נוף שהשתיק אותי, הייתי בתחילת שנות העשרים לחיי. לא מיהרתי להושיט יד לטלפון. פשוט עמדתי שם.
הפער הזה — בין מה שאתה מרגיש במקום לבין מה שתמונה יכולה להכיל — הוא הסיבה שאני מצלם. לא כדי לתעד. כדי לצמצם את המרחק.
התחלתי עם טלפון, כמו רוב האנשים. אבל מהר מאוד הבנתי שתמונה חזקה מתחילה הרבה לפני לחיצת הכפתור. היא מתחילה בתכנון העונה הנכונה, בהגעה לפני האור הראשון, בהבנה איפה השמש תבקע ואיך השטח יתפוס אותה. הצילום הפך למשמעת. דרך לראות לפני שמסתכלים.
לאורך השנים צילמתי בישראל, שווייץ, איסלנד, נפאל, הפיליפינים ועוד — תמיד רודף אחרי איכות האור הספציפית שקיימת לכמה דקות ואז נעלמת. אני מצלם מזג אוויר קיצוני, גבהים רבים, קווי חוף דרמטיים. לא בגלל הדרמה, אלא כי אלה התנאים שמייצרים שמיים ששווה להמתין להם.
כל תמונה כאן היא תוצאה של התהליך הזה: הגעה, תצפית, סבלנות — ולפעמים, מזל.
אני מוכר הדפסות והורדות דיגיטליות כי אני מאמין שתמונה צריכה לחיות איפשהו. על קיר, בחדר, במקום שבו היא יכולה לשנות את איכות הרגע במקום לשבת בתיקייה. אם העבודה שלי מביאה תחושה של דממה, קנה מידה, או מרחק לחלל שלכם — זו בדיוק המטרה שלשמה היא נוצרה.
“אם מקום נותן לך להישאר מספיק זמן, הוא מתחיל להראות לך איך הוא באמת נראה.”